הפעם אני רוצה לכתוב על נושא באמת רציני והוא חוש הומור. האם חשבתם פעם למה קוראים לזה חוש? אני טוענת שכמו שחמשת החושים שלנו: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מגדירים את ההוויה שלנו כך גם ההומור. ובדומה, כמו שמוגבלות באחד החושים מקשה מאוד על חיי האדם כך גם לקות בחוש ההומור. חוש ההומור משחק תפקיד מרכזי במפגש של אדם עם העולם.
המבוקש ביותר
אדם תמיד מחפש מקורות הנאה בחיים. חוש ההומור הוא אחד הספקים הגדולים של הנאה. לכן, חוש ההומור זאת אחת התכונות האנושיות המוערכות ביותר. כך למשל, באתרי היכרויות צמד המילים "חוש הומור" הוא השכיח ביותר הן בתכונות שאנשים מייחלים למצוא בבני הזוג והן בתכונות שאנשים בוחרים על מנת לאפיין את עצמם. חשיבותו של חוש הומור כה גדולה עד שלוותר עליו כמעט בלתי אפשרי: שמתם לב שאנשים די בקלות מודים בחסרים שונים כמו שהם לא רואים טוב, שגזרתם לא דקה כמו פעם או שהשיניים שלהם היו יכולות להיות לבנות יותר אבל מעטים האנשים שיודו שחסר להם חוש הומור? (אני טוענת שמי שיכול להודות בזה, עצם הודעתו מוכיחה שדווקא יש לו חוש הומור).
האומנם חוש ההומור הוא תכונה כל כך נפוצה? כשאני פוגשת אדם שנראה לי כבעל חוש ההומור שאליו אני מתחברת אני מתלהבת מאוד כי זה קורה לי לעיתים רחוקות יחסית. האם אנשים עם חוש הומור מפותח נזהרים מלהיתקל בי או שפשוט זאת תכונה די נדירה? נראה שהתשובה נמצאת בכך שלהומור ביטויים רבים וגם רבדים שונים. הרבה פעמים אנשים קוראים ליכולת לספר או להבין בדיחות 'חוש הומור'. בעיניי, זהו רובד מאוד ראשוני של הומור. אם כך, מה זה חוש הומור? מה מקורו? מה הביטויים שלו? והאם ניתן לרכוש/לשפר/לשבח אותו?
הומור כגישה לחיים
הומור לדעתי זה לא רק זיכרון טוב לבדיחות וגם לא המיומנויות המאפשרות לספר אותן בצורה רהוטה ומצחיקה ו/או להבין אותן. הומור זה גישה לחיים. הומור זה שילוב של יכולות שכליות ורגשיות מסוימות של האדם. לא במקרה בני אדם אינם נולדים עם חוש הומור. לילדים קטנים אין חוש הומור וככל שהם גדלים ניתן לראות איך הוא מתפתח עם הגיל. (או שלא מתפתח). אחד המאפיינים הפסיכולוגיים של התפתחות הילד הוא יכולתו של הילד לתפוס רמות שונות של הומור. מהסיבה הזאת, רוב בני הנוער צוחקים ונהנים מדברים אשר לנו- אנשים מבוגרים ומפותחים- נראים די טיפשים. פשוט היכולות השכליות והרגשיות שלהם עוד לא הביאו אותם להסתכלות על החיים שמאפשרת הומור משובח יותר. אם כך, יש לקוות כי תהייתכם 'כיצד ייתכן שאחרי כל מה שהשקענו בחינוך ילדנו המתבגר אלה הבדיחות שמצחיקות אותו?' תיפתר עם הזמן ככל שהנער יוסיף שנים לגילו.
פעולת השכל
אז מה זה הומור? לדעתי, הומור זאת צורת חשיבה שמאפשרת לנתח תופעה ולתפוס ניגוד כלשהו בין מהות התופעה לביטוייה בחיים או להיפך את דמיון הביטויים של תופעות שונות. סשה ברון כהן בסרטו שהצחיק מיליוני אנשים ברחבי העולם "בוראט" עשה בדיוק את זה. הוא לקח ערכים מאוד בסיסיים של החברה האמריקאית כמו אהבה, משפחה, שיוון, כבוד וכו', שינה את הביטויים ההתנהגותיים שלהם עד לא היכר ובכך יצר פערים גדולים שהניבו אין ספור מצבים מצחיקים ויחד עם זה הראה את הדמיון - לרוב לא מחמיא במיוחד- בין המהויות שמסתתרות מאחורי התנהגויות שעל פניו כה שונות. כמובן, שבוראט הפעיל את העיקרון בהקצנה. אבל גם הומור יותר עדין עושה את אותה פעולת ניתוח התופעות, פירוקן וחיבורן מחדש רק בצורה פחות גילוייה לעין ותוך התייחסות לפערים קטנים יותר. כמובן, שהפעולה הזאת, על מנת להיות מצחיקה, צריכה להיות כה מהירה עד שזה גורם לי לחשוב שזאת פעולה לא מודעת. ואלה החדשות הלא כל כך טובות לכל מי שרוצה לפתח את חוש ההומור שלו. כמו שסופרנו המפורסם שלום עליכם אמר פעם: הומור זה כמו כסף: כשיש לך אותו אז יש לך אותו וכשאין אז אין.
פעולת הרגש
אך בשביל לתפוס את שונות בין הדומים או דמיון בין השונים חשוב לא רק להבין את הפערים אלא גם להיות מסוגלים להתייחס אליהם בריחוק מסוים מבחינה רגשית. אדם שמאוד מעורב רגשית במשהו, לא יוכל להתייחס לאותו הדבר עם הומור אפילו עם שכלית יבין כי ישנו איזשהו פער מסקרן בדבר. היכולת הרגשית של האדם, להתרחק מהתופעה ולהביט עליה מבחוץ הכרחית בשביל חוש הומור. כך, אנשים שעברו חוויה קשה כלשהי יהיו הרבה פחות מוכנים לצחוק עליה אפילו אם יהיו בה פערים שיצחיקו אחרים. ואלה החדשות הטובות לכל מי ששואף לפתח חוש ההומור: ככל שאדם יעבד יותר את רגשותיו, יבין אותם ויכיל אותם כך הוא יהיה יותר מוכן להתייחס לחיים עם הומור.
כלומר, ניתוח מהיר של צדדים שונים של החיים יחד עם גילוי פערים ויכולת לראות את הצדדים האלה ממרחק אלה המנגנונים שמאפשרים הפעלת חוש ההומור.
הומור עצמי
זה מביא אותי למעלה הגבוהה ביותר של חוש ההומור: הומור עצמי. האם אתם מכירים אנשים שממש מבריקים וחדים כאשר מדובר על משהו או על מישהו אחר אבל כשההומור פונה אליהם הם פתאום הופכים לרציניים, לא מתחברים ולעיתים יותר גרוע מזה- נעלבים? אלה אנשים שלמרות שהם יכולים להיות בעלי כשרון מנטאלי להומור הם עדיין לא מסוגלים לראות את עצמם קצת מבחוץ. הרגשות שלהם כלפי עצמם כה חזקים וסוערים (לאו דווקא חיוביים ובדרך כלל לא מעובדים) לכן, הם לא יכולים לסגל לעצמם את הריחוק הרגשי כלפי עצמם הנדרש בשביל הומור עצמי.
המעורבות הרגשית הזאת משפיעה גם על היכולת השכלית לניתוח עצמי. היא מונעת מהם את ההסתכלות הבוחנת לתוך עצמם שמאפשרת ניתוח וגילוי ניגודים. למשל, הנה ווידוי עצמי קטן: למרות שאני אדם שדי מקדש את חוש ההומור, העיבוד הרגשי והיכולת לראות את עצמי מבחוץ, לעיתים אני מתקשה לקבל דברי ביקורת ונעלבת בתוכי גם כשהביקורת צודקת. במקרים כאלה, נעלם פתאום חוש ההומור המהולל שלי כלא היה. זה קורה כאשר אני לא מצליחה לרסן את החיבור הרגשי שלי לעצמי, את ההזדהות המוחלטת שלי עם הרגשות של עצמי. (או שפשוט מפתיע אותי כל פעם מחדש: איך יכול להיות שהביקורת צודקת ואני לא).
למה צריך חוש הומור?
פה כרגיל בא לעזרתנו זיגמונד פרויד שכתב גם על זה. הוא טען כי הומור מאפשר הגנה לעולמו הפנימי של האדם כמו ששכיחה מגינה עליו בפני דברים לא נעימים או תוקפנות ברגעים של חוסר אונים או פחד. פרויד דיבר על חוש ההומור כמאפשר לחסוך אנרגיות: אם טעיתם או יצאתם פארש בעיניי אנשים אחרים "יעלה לכם פחות" אם תצחקו על עצמכם מאשר אם תנסו להסתיר את העלבון או מבוכה. את האנרגיות שתחסכו תוכלו לכוון לדברים חשובים אחרים.
אני הייתי מוסיפה כי הומור הרבה פעמים מבטא את ההתנגדות הלא מודעת שלנו כלפי המצב, הנורמות או הכללים. הומור מאפשר בצורה מוסווית להוציא את התוקפנות שעולה בנו כאשר אנחנו מתנגדים למצב בו אנו נמצאים. כלומר, הבדיחות לא רק נועדות להצחיק את האחרים אלא גם ליצור קואליציה נגד הדבר שמעצבן אותנו, למשוך את האחרים לצדנו על מנת שלא נישאר לבד.
כאשר אנחנו צוחקים מבדיחות מיניות אנחנו חוצים את גבול האסור (לאו דווקא אסור על ידי החוק אלא על ידי הנורמות, המנהגים וכו') ונהנים מן האסור בצורה עקיפה. לכן, בני הנוער כל כך אוהבים את הבדיחות האלה. בדיחות על הבריאות עוזרות לנו לבטא בצורה קלילה את הפחד ממוות. בדיחות פוליטיות או לאומניות מאפשרות לנו באופן לא מאיים להביע את התנגדותנו לתופעה כזאת או אחרת. בעצם גם כאן תקף עיקרון חסכון האנרגיה של פרויד. זוהי פשרה נוחה: הרי בדיחה זהו דבר לא רציני ומי שמתייחס אליה ברצינות הוא זה שיש לו בעיה ולא לי כמספר הבדיחה או הצוחק ממנה.
סיכום
אז לסיכום, ברור כי ההומור מושפע מגישתנו לחיים והוא גם משפיע עלינו: על תפיסת החיים שלנו ועל יכולת ההתמודדות שלנו עם החיים. ואם אמרנו כי הומור תלוי ביכולות השכליות והרגשיות מסוימות משמע אמרנו שככל שאדם מפותח יותר בשני ההיבטים האלה כך חוש ההומור שלו מפותח יותר.
